תמיד אהבתי לכתוב, להגיב, לפרגן לאנשים על כל דבר… אני אוהבת אנשים וכל טיפוס מעניין אותי… אני לומדת מכל אחד ואחד…
אם יש משהו שלמדתי עם השנים זה: "לא לשפוט".
לא כתבתי "לא להיפגע" כי זו תכונה אנושית לגיטימית מציאותית שבאותו הרגע כואב כל כך…
לא לשפוט בן אדם זה אומר שיש לו תמיד סיבה משלו לתגובות שלו. זה לא אומר שמסכימים איתו אלה שאסור לשפוט אותו בהחלטות שלו. אם למשל מישהו מסרב לעזור גם בזמן שאני חושבת שזה אגואיסטי אז לא לשפוט. יש לו סיבה. גם אם הסיבה היא שהוא לא רוצה לעזור… זו זכותו המלאה.
ראיתי סיטואציות בחיים שכל כך כאבו לי אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאנחנו אף פעם לא נוכל לדעת מה קורה בראש של הבן אדם העומד ממול ואף פעם לא נבין מה המחשבות שלו ולמה הוא מגיב בצורה הזו.
לכן, אני מגיעה למצב שכמעט ואני לא מצפה מאנשים ולא נפגעת מהם אם מסרבים לי משהו.
כמו כן קשה לי גם כששופטים אותי בצורה לא נכונה כי לא הבינו את הראש שלי. זה בהחלט כואב…
השני ממולך חושב משהו שבכלל לא התכוונת אליו…
אני אתן דוגמה שהייתה לי ממש קשה ואני בטוחה שהבן אדם ממולי לא הבין בכלל את מה שהוא עשה לי בלב…
לפעמים אנחנו נמצאים בסיטואציות של פחד או התלבטות. שכן ביקש ממני מגב ולא היה לי בהישג יד באותו הרגע. הוא היה בבית השני שהיינו אמורים לעבור אליו (שבמקרה היה הבית הצמוד) בקומה השנייה ועניתי לו "וואי זה דחוף?"
הוא פירש את זה כעצלנות וחוסר רצון לעזור וענה לי "אפשר לחשוב עד כמה הוא רחוק ממך המגב!"…
ואני במחשבות שלי זה היה "אני מפחדת להגיע לשם, אחכה שמרדכי בעלי יסיים את מה שהוא עושה כרגע ואבקש ממנו לבוא איתי".
הילדים כמובן פחדו כי זה היה בית ריק…
אז הוא התעצבן ונפגע ממני… ואני הרבה יותר ממנו… על זה שהוא חשב שאני עצלנית ולא רוצה לעזור לו…
כאב לי ממש כי אני אוהבת לעזור וקשה לי להגיד לא.